גברנו במערכה. הגיע הזמן לנצח גם במלחמה

הקלות הכמעט בלתי-נסבלת שבה חמאס השלים עם החלטת מצריים לדחות את השיחות על הסדרה ברצועת עזה מהווה הוכחה נוספת לכך שחמאס לא רק הפסיד במבצע "צוק איתן", הוא נכנע.

לאורך כל המבצע חזר החמאס על ההבטחה המפורשת לא להסכים להפסקת אש ממושכת עד שישראל תיכנע לדרישותיו: שחרור אסירי עסקת שליט אשר נעצרו מחדש, הסרת המצור, ובניית נמל ימי ונמל תעופה. והרי בסופו של דבר החמאס הפסיק את האש ללא מענה לאף אחת מהדרישות הנ"ל.

ישראל, לעומת זאת, אכן השיגה את מטרות המבצע עליהן הצהירה: נטרול הנמהרות ופגיעה משמעותית בחמאס.

לאור הנ"ל, מבצע צוק איתן אמור לחרוג מן התפוס הידוע של ניצחון ישראלי בשדה הקרב אבל הפסד בזירה הדיפלומטית.

למרות זאת, ע"פ סקר "ג'רוזלם פוסט- מעריב" שנערך מיד לאחר סיום הלחימה בסוף אוגוסט, 61% מן הנשאלים הסכימו עם הקביעה כי "צה"ל ניצח בצוק איתן אבל ישראל הפסידה". איך ייתכן?

התשובה נמצאת גם היא בסקרים. 58% מן הנשאלים באותו סקר סברו כי "היה צריך לתת לצה"ל להמשיך את המבצע". ובסקר של ערוץ 10 שנערך באותה תקופה, 75% אמרו שצה"ל היה צריך למוטט את החמאס.

תוצאות הסקרים הן גם מעודדות וגם נאיביות.

זה מעודד שכל כך הרבה ישראלים הבינו כי אין ניצחון אמיתי כל עוד החמאס שולט בעזה.

אבל נאיבי לחשוב כי מבצע צבאי הוא שיפתור את בעיותינו בעזה. והנה שלוש סיבות לכך.

1. מיטוט החמאס יצריך מלחמה ארוכה יותר הגורמת ליותר הרוגים ישראליים, יותר הרוגים של עזתים חפים מפשע, והרבה יותר גינוי בינלאומי. הרבה מאלה הדורשים "לגמור את העבודה" כבר יחזרו בהם מהתמיכה במהלך.

2. מיטוט החמאס יצריך שליטת צה"ל בכל רצועת עזה לזמן ממושך - עד שמשטר חדש, אם אכן יקום, יוכל להחזיק מעמד. ספק אם הקוראים "לגמור את העבודה" ימשיכו לתת גיבוי עד אז.

3. אם משטר חדש יקום, אין ערבון שיהיה עדיף מן המשטר הנוכחי. החמאס לא עלה לשלטון ללא רשת תמיכה משמעותית, והרשת הזאת לא תיעלם בן לילה. בנוסף, הרבה מאד עזתים שאינם מזוהים עם החמאס תומכים לא רק בצבירת מאגרי רקטות ובניית מנהרות תקיפה, אלא גם בשימושם נגד אזרחים ישראליים. לאורך כל המלחמה, חמאס היה לחוץ להפגין "הישגים" (כלומר רצח ישראלים באמצעות רקטות או פיגועים) ע"מ לזכות בנקודות זכות בדעת הקהל העזתית הכללית. ובינתיים הפת"ח כבר מהלל את רוצח התינוקת בפיגוע הדריסה ברכבת הקלה בירושלים ואבו מאזן כבר מעניק כבוד ליורה ביהודה גליק. רוב סיכוי שפת"ח היה מתנהג בצורה עוד פחות סימפטית אם הוא היה צריך לבנות קונצנזוס בעזה.

אז מה עלינו לעשות?

קודם כל חשוב להבין שעזה (כמו מזרח התיכון בכלל) אינה ניתנת לפתרון "זבנג וגמרנו". לא נסיגה משטחים ולא כיבוש שטחים יפתרו את הבעיות באופן מאגי. שלום יהיה רק כשהעזתים מעריכים שלום כמטרה בפני עצמה, מעריכים את חיים כערך בפני עצמו.

שנית, עלינו להתאמץ הרבה יותר כדי שאכן כך יעריכו. כמובן שצריך להמשיך להגן על אזרחינו, ובכלל זה לשמור על כח ההרתעה. אבל חייבים להתמקד בחיפוש אחר דרכים לקדם את גבורת היצר הטוב וההומאני שכל עזתי על היצר ההרסני. כדי באמת לנצח במלחמה נצטרך להשתמש בנשק הכבד שיש בארסנל שלנו: התפשטות המוסר.